אחד הדברים שאני יותר גרועה בהם, זה לקפוץ למים.
לא יודעת, משהו במחשבה שהמים יהיו עמוקים או קרים מידי, ובכלל, נראה לי שאני לא באמת יודעת לשחות (כלומר, אני יודעת שאני כן, אבל נראה לי שלא… איף יו נואו וואט איי מין). ומי מבטיח לי שאצליח לנשום, הרי יש לי חרדת נשימה, והכלור שישרוף לי בעיניים… ואני יודעת שאחר כך ביציאה מהמים, הבגד ידבק אלי וירעיד לי את הגוף.
עזבו אותי… אין לי כח לזה. להיכנס? לא להיכנס?… תנו לי להתלבט על זה, או לפחות להיכנס לזה לאט לאט, כדי שאתרגל אל המים הקרים, כדי שאוכל להיצמד אל השוליים ולהרגיש מוגנת. עזבו אותי מקפיצות. אני אוהבת תהליכים, אני חולה על תהליכים, אני חולה מתהליכים. די אני כבר מתה מזה!
למען האמת, מנסיון, זה לא באמת עובד, איכשהו אני תמיד נכנסת ונשארת צמודה אל השוליים כדי שחס וחלילה לא אטבע, וכשאני מנסה להתרחק, או יותר נכון לשחות לעבר המרכז, מרוב שאני מפחידה את עצמי אני מטביעה את עצמי בעצמי.
לפני מספר ימים במקרה נתקלתי בבלוגרית מתוקה, שאמרה שכדי להתקדם בחיים, נבחר בפחד הגדול ביותר שלנו ופשוט נתמודד איתו.
האמת היא שלא חשבתי בכלל בכיוון של בלוג, אלא יותר בכיוון של יוטיוב, לצלם, לערוך ולהעלות סרטונים.
אבל יש לי בעיה אחת שאני עוד לא לגמרי מצליחה להתמודד איתה, אני פרפקציוניסטית.
דיברתי עם הבעיה הזאת והגענו לפשרה, אני מחליטה לעשות צעד מסויים, ושהיא תתקדם אחריי בקצב שלה. אבל אנ'לא מוכנה להישאר יותר במקום.
החלטתי להתאמן כאן. כן, שוב פעם כמו עם עניין הכניסה למים… להתרגל לטמפרטורת המים.
להתרגל במקום נסתר יותר, חשוף פחות, להרטב מעט, אבל הפעם בניגוד לפעמים האחרות, לצאת מהמים ולקפוץ למים העמוקים. יהיה מה שיהיה…
אז איך עושים את הצעד הראשון?
יאללה פותחים בלוג.
איך עובדים על פרפקציוניזם?
כותבים פוסט ומעלים. –
כתיבה חופשית, מודעת לניסוחים שהייתי רוצה לתקן, ובוחרת שלא לערוך.
פשוט עירומה וגאה. ובלי להכניס את הבטן 😉
חושבים שאצליח?
רעיוש 